צילום אילוסטרציה
"פנייה מאסיבית למזון כאל ספק צרכים רגשיים, נובעת מפגיעה מוקדמת ביכולת של ההורים להסתכל על הילד שלהם באופן מתפעל, ולתפוס אותו כבעל צרכים, רצונות ואינטרסים משלו שעליהם לסייע לו למלא בשלב מוקדם", מסבירה גילי אֵגֵר, פסיכולוגית, מנהלת פורום הפרעות אכילה ואכילה רגשית באתר doctors, בעלת קליניקה במרכז הארץ, את הרקע לבעיות האכילה בקרב ילדים. "מעבר לכך, פעמים רבות נוצר מצב בו הילד לומד מגיל צעיר שתפקידו הוא לספק את צרכי ההורים ומבטל את רצונותיו עד כדי שלא חש שיש לו רצונות כלל. כמובן שלכל הורה יש עולם פנימי ועולם מציאותי שבגינם לעיתים הילד צריך להתגמש, להתאפק, להיות מתוסכל, לעזור בבית וכו', וזה דבר בריא ונכון המלמד את הילד שהוא אינו מרכז העולם. אבל, הפגיעה הרגשית בהתפתחות העצמי נוצרת במצבים בהם החוויה העיקרית של הילד היא שאין לו מקום כאדם שלם בעולם, ושרצונותיו וצרכיו אף פעם אינם רלוונטיים בעיני הוריו ותמיד פחות חשובים משלהם".
במילים אלה מסבירה אגר חלק נכבד מהמצבים הרגשיים המניעים ילדים לאכילה לא מאוזנת, היכולה פעמים רבות להתבטא בעודף משקל, כמו גם אנורקסיה בגילאים מאוחרים יותר והרגלי אכילה קיצוניים פחות אך בלתי מאוזנים לא פחות.
העובדה כי התזונה המודרנית קלוקלת נובעת מגורמים רבים, הדוחפים ילדים לאכילה המביאה להשמנה. איכות המזון, זמינות גבוהה של מזון מאיכות נמוכה ושלל פיתויים המתקיימים בחברה המודרנית, תורמים לכך תרומה רבה. אך הבסיס הרגשי שמקבל הילד, בשילוב הדוגמאות שהוא נחשף אליהן בבית, מהווים את הבסיס לאכילה מאוזנת ובריאה – או להעדרה.
לאכול במקום להיות עצוב
"כמו בכל תופעה אנושית, גם בנושא האכילה מדובר בצירוף של גורמים", אומר הפסיכולוג ד"ר יועד אליעז, המתמחה בילדים ומבוגרים עם בעיות השמנה. בצד הגורמים הגנטיים והתרבותיים, הוא מציין כי הדינמיקה המשפחתית סביב האכילה תורמת תרומה משמעותית לנושא, כמו גם הגורמים האינדיבידואליים. "צריך לזכור שאוכל עבור בני אדם מרגיע מפני רעב ומעניק שובע ובטחון. בתנאים מסוימים, הציפייה שהאוכל ימשיך להעניק ביטחון ותחושה של רוגע, יכולה לצאת מכלל פרופורציות. כלומר, מחפשים ביטחון ורגיעה באוכל גם בלי קשר לרעב.
"דבר נוסף, האוכל יכול להוות פיצוי. במקור זה היה פיצוי על רעב, אבל בתנאים מסוימים האוכל יכול להפוך להיות לפיצוי על כל תחושה לא טובה. בתנאים מסוימים אנו יכולים לתרגם תחושות של בדידות, שעמום, ריקנות, עצב, למשהו שצריך למלא אותו בצורה הפרימיטיבית ביותר – באוכל".
פעמים רבות התינוק בוכה בגלל שהוא רעב, אומר ד"ר אליעז. אבל זו אינה הסיבה היחידה. "אם הפרשנות של ההורה לבכי של התינוק היא חד ממדית – התינוק רעב – והוא תמיד יציע לו לאכול, הבעיה מתחילה להיווצר. לעומת זאת, אם הדמות שמטפלת יודעת להבחין מתי זה רעב ומתי זה מצוקה אחרת, מתי התינוק נמצא בתחושה לא נעימה אבל אינו רעב; תחושה שאפשר לתת לה מענה על ידי קרבה, אינטימיות, חיבוק, דיבור; אז הסיכוי שהתינוק הזה לא יחפש אחר כך תמיד כשיגדל מענה לכל מצוקה באוכל, הוא הרבה יותר גדול".
אגר מוסיפה ואומרת, כי בגילאי פעוטוּת וילדוּת, האוכל מוצג לילדים כפרס – 'אם תתקלח תקבל שוקולד', כמקור לפיצוי – 'נפלת? קח חטיף', נחמה או 'סתימת פיות' – 'תן לו סוכריה כדי שיפסיק לבכות', וגם כחלק בלתי נפרד מביטוי של שמחה - ימי הולדת, ממתקים בטיולים, חגים. התקשורת גם היא תורמת את חלקה בכך שמזון מוצג בפרסומות כמשמח, כלומר כעונה על צרכים רגשיים ולא פיסיים.
"האוכל נתפס מגיל צעיר כמקור זמין ונוח לנחמה עצמית, לשיפור מצב הרוח, ומקושר עם תחושת משפחתיות והזנה רגשית. לכן כל חסך רגשי, תסכול או פגיעה יכולים לעורר את הדחף לפנות למזון. ככל שהקושי הרגשי רב יותר וככל שהדמויות ההוריות מתקשות יותר להרגיע את הרגשות הקשים, כך יתחזק הצורך במזון כמענה לצרכים הרגשיים הבלתי מסופקים".
ההשפעה של ההורים
אגר וד"ר אליעז, מטבע הדברים, שמים דגש משמעותי על היחסים במשפחה. "יש משמעות רבה לדינמיקה המשפחתית סביב אכילה גם אם הנושא אינו מדובר באופן ישיר", אומרת אגר. "האם ההאכלה נחווית כנטל על האם, דבר שעלול לעורר רגשות אשם בילד על האכילה ולהביא לצמצום אכילה או לאכילה בסתר? האם האוכל נחווה כהנאה המשפחתית היחידה? מי דואג לארוחות בבית? האם האוכל מוגש בתחושה של נתינה מכל הלב? בתחושה של פיצוי על דברים אחרים שאין בבית? בתחושה של חוסר ברירה וחוסר חשק? מהן התגובות שהילד מקבל כשאינו רוצה לאכול? האם לגיטימי לא לסיים מהצלחת? האם מלגלגים על מי שמבקש תוספת? האם כועסים על מי שלוקח את חתיכת העוגה האחרונה?
"חשוב להתבונן על המוטיבציה שההורים מציגים סביב האכילה - תאכל כדי שתהיה שבע? חזק? כדי שלא יבוא שוטר? כי כולם אוכלים? כי זה טעים? כדי שתהיה שמח?. האם ישנה התייחסות למשקל סביב האכילה – 'אל תאכל כי זה משמין'. היחס של ההורים לאכילה מלמד את הילד משהו על מהו אוכל ומה התפקידים שהוא יכול ואמור למלא בחייו".
בנוסף לכל זה, היחס לאוכל נלמד דרך התבוננות על דפוסי האכילה של ההורים עצמם. "כאשר הורה אוכל כמויות מופרזות ממקום רגשי - ולרוב גם חש על כך בושה או אשמה, הוא מלמד את הילד לנהוג כמותו. גם כאשר הורה באופן קבוע אינו משקיע באכילה של עצמו, אוכל בחטף ובאופן מצומצם ולא מסודר, הוא מעביר מסר שהוא אינו ראוי להשקעה ולסיפוק צרכים. במקרה כזה יכול הילד גם כן לצמצם באכילה אך יכולה להתפתח תגובה הפוכה של הילד, אשר מתוך כמיהה לתחושת הזנה מסודרת, יפצה עצמו במזון באופן אימפולסיבי ורגשי".
טיפול חייב להיות משפחתי
איך מטפלים בבעיות מסוג זה? "טיפול בילד הסובל מאכילת יתר הנו בראש ובראשונה טיפול רגשי שחייב לכלול עבודה צמודה ומעמיקה עם הוריו", אומרת אגר. "הטיפול צפוי לכלול עבודה על חשיפת צרכיו הרגשיים של הילד, למידה של הישענות הדרגתית על דמויות אנושיות ולא רק על מזון, עבודה על דימויו העצמי בחברה, מציאת מקורות אחרים לסיפוק ועבודה מאסיבית עם ההורים על הקשרים במשפחה.
"לפיכך, הטיפול בילד חייב להיות מערכתי ולכלול עבודה טיפולית עם ההורים שתסייע להם לא רק לקיים את השינויים ההתנהגותיים בדפוסי האכילה של הבית, אלא גם למלא את הצרכים הרגשיים של ילדם באופן טוב יותר כך שיזדקק פחות ופחות למזון".
